פורסם במקור במוטובייק
זה התחיל כרגיל - כל הטיפוסים הוותיקים של הענף עלו לרגל. אנשי המועדון וצוות הרשויות, מנהלי הפורומים והאתרים, עיתונאים, בעלי עסקים וקומץ רוכבים אכפתניקים. חבורה שכבר עבדה בעבר יחד, מין חבריה עליזה שכזאת. פחות ותיק אחד, תוספת של מישהו חדש שרוצה לתרום - בסה"כ הרכב כמעט הקבוע.
והעסק רץ. ורץ מהר.
החבר'ה דחפו ומשכו, התראיינו בתשקורת, יזמו מהלכים והפגנות והגיעו להישגים שמעולם בתחום הזה, הקטן והצר, לא הגיעו אליהם קודם - חשיפה תקשורתית אוהדת, סלבס שמתגייסים לסייע, נהגי מכוניות שאוהדים אותנו למרות שתקענו אותם בפקק, ואפילו סוללה של חברי כנסת שבעד.

אבל זה לא עזר. כאזרחים במדינה דמוקרטית, זה פשוט מרתיח לחשוב שבשורה התחתונה שר האוצר וראש הממשלה פשוט התעלמו מאיתנו. התעלמו לגמרי מאותם מאה ומשהו א-ל-ף איש שאותה חבורה נחושה מוציאה לכבישים.

אז אחרי ה-15 לחודש, ואחרי שתל אביב הפסיקה (יחסית) לעמוד בפקק - היה צורך במשהו אחר.
הרעיון לא היה חדש. הוא עלה כבר שנים לפני כן. אבל הפעם הוא התאים. לא משום שהמפלגה החביבה על חבורת מטה המאבק נמצאת בשלטון - היא לא בהכרח - לכל אחד מחברי המטה דעות פוליטיות משלו. גם לא בגלל שמישהו מזקני השבט תופר לעצמו חליפה או ג'וב - הם לא, יש להם מספיק פרנסה. הפעם הרעיון לפעול בזירה הפוליטית התאים. הן החבורה והן סוללת היועצים והלוביסטים שליוו אותה, הרגישו שניסו את הכול ועדיין, כאזרחים במדינה, התעלמו מהם לחלוטין.

ולמאבק יש מחיר. בעבודה כועסים, לאישה נמאס. זה על חשבון זמן עם הילדים/חברה. אין מה לעשות - מי שרוצה להצטרף לחבורת העקשנים חייב להשקיע זמן. הרבה זמן. אז חלק נשחקו והורידו פרופיל, צעירים רעננים באו במקומם, והעגלה המשיכה קדימה.

גם הבחירה בדרך החדשה לא קלה - לא בין שורות החבורה ולא בעיני הציבור. האופטימיות שאפפה את תחילת המהלך גרסה שרק יפתחו דוכני ההחתמה ותיק-תק יגיעו למכסה הדרושה. תקווה זו התבדתה די מהר. לאף אחד מהחבורה אין ממש ניסיון פרלמנטרי. אז הם ישבו וחשבו, הסיקו מסקנות והמשיכו קדימה. מירוץ אנדורו? נשלח פוקדים. מרוץ סופרמוטו? ודאי וודאי. טיול מועדון / פרלמנט / 125 סמ"ק? ברור. ויש תג מחיר - כל ארוע כזה מביא חבילה יפה של טפסים. ואם אין אירועים - אז הם יוזמים אירועים: פה השתלמות רכיבה בירושלים (עוד 40 מתפקדים חדשים), שם אחת במרכז, פה מפגש חברתי בפאב תל אביבי, שם יציאה למפגש קאסטומים בצפון. לאט לאט, טופס אחר טופס, שעות ארוכות של שכנוע, לפעמים על טופס בודד, ויש תוצאות - ערימת הטפסים הולכת וגובהת, והכל בזכות קומץ קטן של אנשים עקשנים. העקשנות, מסתבר, משתלמת.

והם כבר קרובים. עוד קצת, עוד חופן קטן של טפסים והם מגיעים למזכירות מפלגת השלטון להגיש אותם. ואז, כל העסקנים והחכ"ים יאלצו גם להתחיל לעבוד. כי כל ההבטחות שלהם מוצאות חן בעיני החבורה - אבל הם כאן עבור התוצאות.

כשאני מסתכל על מה שאותה חבורה עקשנית עשתה ועושה - אני חושב שהמינימום שאתה ואני יכולים לעשות זה להתפקד. כי בינינו? מי שיכול להזיז דברים זו מפלגת השלטון. ומפלגת השלטון הזאת, לטעמך או לא, כנראה תישאר כאן גם בעתיד. אז למה בעצם לא לנסות ולשפר אותה מבפנים? למה לא לטפל בנושא אחד שמפריע לך? ואתה אפילו לא נדרש לצאת מהבית, לגשת להצביע, לבחור. רק למלא טופס - במייל, בפקס, באופן אישי אצל אחד מהמסייעים לאותה חבורה עקשנית. רק טופס אחד ואתה עוזר לדחוף את העגלה הזאת קדימה. כי העגלה הזאת תזוז, ידידי, איתך ובלעדיך. העקשנים הללו לא מוכנים לוותר. אבל איתך זה יהיה קצת יותר קל.