מ"ארץ אוכלת רוכביה" ועד "ת"א עומדת"(פורסם במגזין "מוטו " חודש ינואר 2010)
דרך ארוכה עברנו כולנו, מאז "ארץ אוכלת רוכביה" ב 9 לספטמבר 2009 ועד ל "ב 15 לנובמבר ת"א עומדת".
היה לנו "קייס" חם, טעון ב"אנרגיות חיוביות" ,כמו שאומרים היום, אלפי רוכבים זועמים שהגיבו בזריזות לכל קריאה של מטה המאבק, תמיכה ציבורית וחשיפה תיקשורתית ברמה שלא זכורה ב'מסדרונות המחאה' בישראל, תמיכה פרלמנטרית ללא תקדים. היתה לנו חבורה רחבה ומלוכדת מכל רחבי הקשת הדו גלגלית של פעילים ומתנדבים בעשייה, במחשבה, בייצוג, בקשרים ומה לא?! היתה לנו תמיכה מיסחרית וכספית של יבואנים ובתי עסק. ידוענים פיזמו ודיברו עבורנו ובזכותנו, איזה ידוענים?? אנחנו הפכנו בתוך שבועות קצרים לידוענים. משטרת ישראל תמכה בנו, מרכזי הערים הגדולות והדרכים הראשיות אליהן נדרסו ברעם המפלטים והצופרים שלנו, פעם אחר פעם, בשעות העמוסות ביותר. התפשטנו ברוטשילד, שרפנו פוליסות בבלומפילד וב 15 לנובמבר ת"א עמדה. כל מי שביקשנו לפגוש, ניפגש איתנו...חוץ משני השרים ה"הנוגעים בדבר", זה שבמסדרונותיו הוטלה הגזירה והשני, 'השר שלנו', אצלו אנחנו 'רשומים'', שר התחבורה.
קצת מעל חודשיים של מאבק בולט, איכותית וכמותית והפקיד המתמיד, ענתבי הוציא לאחר, מצמוץ לכאורה, קצרצר של שבועיים את תוכניתו העיקשת לאור. שבועיים שנועדו, כנראה, להפיס דעתם של ח"כ אחד או שניים או לחוש כיוון הרוח, אם יש 'התקפלות' כלשהי מעליו וכזו לא היתה, גם לא ברמז. שר האוצר, שטייניץ, נתן בשתיקתו מלוא הגיבוי לפקיד גם מבלי לבדוק על מה הצעקה. אנחנו לא הערכנו שזו תהיה התוצאה, כה משוכנעים היינו בצידקתנו. גם היום אנחנו משוכנעים בצידקתנו ולא כי 'התאהבנו במאבקנו', אוסיף ואומר כי מי שלא משוכנע בצידקתו שלא יצא למילחמה.
לאחר כשלון הפרק של המאבק הציבורי התכנסנו והחלטנו בדיון רציני לשנות כיוון ולהיכנס אל תוך המערכת המחליטה, כדי להשפיע באופן ישיר, מבפנים, על מנהיגיה ועל מקבלי ההחלטות.
אני מנסה שוב ושוב לעשות לעצמי, לפחות, סיכום, הפקת לקחים, מסקנות. מה נכון היה ומה לא? איזה מסר היה המסר היותר חזק? היותר אמין? כל זה כדי להבין מה נכון לעשות בעתיד כי הקרב האחרון היה רק עוד אחד בסידרה ארוכה שעוד מצפה לנו.
תובנות לגבי העבר:
• המסר שלנו היה צריך להיות אחד, אחיד, חד וברור - הכסף! המחירים אינם סבירים. לא החדשים ולא הקודמים, לא ביחס לכלי התחבורה האחרים בישראל ולא ביחס למה שמתרחש בחו"ל. אנחנו לא מבקשים הנחה כי אנחנו מעמיסים פחות על התשתיות, מקצרים את הפקקים או לא מתחרים על מקומות החניה. אנחנו לא עושים טובה לאיש וגם לא לסביבה. אנחנו רוכבים כי אנחנו בוחרים כך או כי אין לנו אפשרות אחרת. אנחנו מסכנים פחות את הסובבים אותנו, גם אם מסתכנים בעצמנו, וזה כבר עניין שלנו, זו בחירתנו. אתה משתמש בכלי קטן שאינו מסכן אלא רק את רוכבו, אתה משלם פחות ביטוח מרכב ולבטח לא כמו אוטובוס או משאית.
• אנחנו היינו חייבים להילחם עם המסר הזה כבר משנת 2001, מהרגע בו החלה הרפורמה. הכשל היה במבנה הרפורמה ביחס לדו"ג ועוד לפניה בחוק הפלת"ד, אך ההזדמנות האחרונה המשמעותית היתה ב 2001. בוצעה פעילות של צוות הרשויות המועדון במשך כל השנים, מול המפקחים על הביטוח, מ 2001 ועד היום אבל לא בעוצמה של היום. האם ייתכן כי עוצמה זו, היה ופעלה כבר אז ב 2001 לא היינו היום במצב הנוכחי? אולי, מי יודע. הלקח לעתיד - לא לחכות, מתעורר עניין בעל פוטנציאל מזיק עבורנו הרוכבים, להגיב עליו מייד ולא להמתין עד ש'המיים יגלשו מהסיר הרותח'.
• אנחנו חייבים להוקיע את ההתנהגות של 'עזוב אותי באמא'שך' של הרוכבים המוציאים דיבתנו רעה, אלו הרוכבים על מדרכות, בשדרות, נגד כיוון התנועה, בקטנועים בכל רחובות העיר. אם אנחנו רוצים כבוד וסימפטיה ושינוי תדמית לדו"ג, זו הדרך הבדוקה להמשיך ולאבד אותו, לא לתת כבוד לאחרים. הציבור רואה את ההתנהגות שלנו, של חלקנו, נד בראשו ואומר: "על ביטוח הם נלחמים?!, צריך בכלל להוריד אותם מהכביש..", ראינו את הביטויים האלה למכביר בטוקבקים למאבק בערוצי האינטרנט השונים.
• קיבלנו כולנו שעור ממדרגה ראשונה על מבנה הדמוקרטיה, תפקיד הרשויות השונות, המבצעת (הממשלה), המחוקקת (הכנסת) והשופטת. ראינו איך אחת לא יכולה על השניה. זהו שעור חשוב גם לעתיד פעילותנו ולכיוון אליו נרכז מאמץ בעתיד. בעניין זה לדוגמה - היתה סמיכות זמנים זועקת כמעט בין הדיון בעניננו בועדת הכספים לבין האישור של תקציב הישיבות כפי שהועדה ביקשה מהאוצר. או האם ייתכן כי האוצר פועל לצמצום הדו"ג בישראל כדי להגדיל את הכנסותיו מהשימוש ברכב ודלק לרכב?! או האם קיים קשר לא ראוי בין האוצר לחברות הביטוח?! או האם שתיקת משרד התחבורה נובעת מעמדת "אור ירוק" נגד הדו"ג?! או שכל העניין היה מאבק אישי כמעט, על יוקרתו אישית של פקיד אחד באוצר?! מאבק אותו הוא יכול להוסיף עתה ל'רזומה' שלו כהוכחה לכוח עמידתו גם במאבק כל כך תיקשורתי שלא יישכח שנים בציבוריות הישראלית. ואולי כל התשובות נכונות!
• 'העולם' הדו גלגלי בישראל ידע לפעול ביחד, במתואם תחת מנהיגות נכונה. האם זה היה רגע חולף של אחדות או שגילינו ביננו נכס שעליו כולנו צריכים לשמור מכל משמר?
העתיד - מטה המאבק קיבל החלטה לאמץ אסטרטגיה פוליטית להמשך המלחמה. ההחלטה נכונה. הדרך הנכונה והמעשית יותר, בנסיבות המבנה הפורמלי והבלתי פורמלי של השלטון בישראל, להשפיע על עמדות היא להיות מעורה ומעורב בתוך או סמוך למחליטים. השפעה פוליטית זו נתונה לשתי אפשרויות פעולה, האחת היא יצירת לחץ אלקטוראלי על הנבחרים והמחליטים על יד חברי מפלגה וכך להשפיע על עמדותיהם. הדרך השניה היא להשתמש במעורבות ובקירבה הפוליטית כדי לשכנע בצידקת הטענות שלנו. חולשת הדרך הראשונה היא בגודל הסיכון שלה. מי לידנו יתקע כי ה'מטרה' אכן תיכנע ללחץ אלקטוראלי כזה או אחר וכדי להשפיע הלחץ צריך להיות מאוד גדול מהבחינה הכמותית, אנחנו עדיין לא שם, בנוסף קיים תמיד הסיכון ש'יאשימו' אותנו בראש חוצות בבריונות ובאינטרסנטיות צרה. הדרך השניה אותה אני מציע היא למנף את כניסתנו לתוך המערכת הפוליטית כדי לשכנע, להשפיע על ידי שכנוע באותם טיעונים עניניים שהזכרתי למעלה בהקשר הלקחים. כיוון זה יחזיר אותנו לדיון השפוי של לקויי הרפורמה אלא שהפעם נטען מתוך עמדה מעורבת יותר, משפיעה יותר וממילא אפקטיבית יותר, זו הערכתי. לכן יש מקום כי במקביל להתארגנות הפוליטית המתרחשת בימים אלו ניערך מחדש בהיבטים העניניים של המאבק, מהו המסר איתו יוצאים? מה יעבוד יותר נכון אצל המחליטים?!
ניסיתי בכמה מילים לבטא את תחושותי האישיות בלבד ולהציע דרך להתקדם במעלה הדרך.
סופו של עניין, מחאתנו היתה צודקת ונשארה צודקת. לכן היא תצלח בסופו של יום.
דורון קדמיאל
דובר מועדון האופנועים הישראלי